מה זה לשחרר באמת?

אנחנו תכף נכנסים לחג הפסח, חג החירות. אולי זה זמן טוב לשאול מה זה באמת חירות, ממה אנחנו רוצים להשתחרר ואיך שחרור באמת קורה.

כאשר אנחנו נתקעים בלופ רגשי, כמו שמשהו פגע בנו ואנחנו לא יכולים לשחרר, או שהפסדנו כסף וזה נתקע לנו בראש. מה שהרבה אנשים יגידו לנו זה, תשחרר אחי, תשחרר. Let go and move on.

הנקודה שתוקעת הרבה אנשים היא לא שהם לא צודקים שצריך לשחרר את המטען שיושב עלינו. זה דבר הכרחי כדי להשתחרר מסבל מיותר. אבל הטעות שהרבה אנשים מחזיקים היא ש let go זו סוג של פעולה שאדם עושה. כמו להוריד את הזבל, יש קצת סירחון בבית, נוריד את הזבל ואז הכל בסדר.

אם זה היה באמת כל כך פשוט, אז למה אנחנו ממשיכים להחזיק את הדברים שגורמים לנו סבל, למה לא פשוט להיפטר מזה ולהמשיך הלאה. כשאנחנו נמצאים בחוויה שנתקענו במשהו, ברור שאנחנו רוצים להיפטר מהמקום המציק, כואב ושלא נותן מנוחה.

חלק גדול מהאנשים יפעל מול זה בצורה של הדחקה. כלומר, יעשה משהו כדי להרגיש פחות. הערוצים הרגילים זה הנייד, המחשב, או המקרר, אבל יש עוד שלל אפשרויות. הבסיס של הבריחה הוא פשוט, אני לא מרגיש טוב, אז אני אעשה משהו אחר כדי להרגיש משהו אחר.

זה אף פעם לא באמת עובד, וברוב המקרים זה רק מסבך אותנו. כשאנחנו מנסים להימלט מהחוויה, היא הרבה פעמים חוזרת ודוחפת אותנו יותר עמוק ללופ.

להמשיך להזין אותה זו האסטרטגיה השנייה. משהו רץ לנו בראש, ואנחנו נעים עם זה לאיפה שזה לוקח אותנו. אם זה לופ של כעס, אנחנו ממשיכים לשחק בראש עם מחשבות של כעס ונקם. זה כמו להוסיף שמן למדורה, התחלנו ממדורה קטנה ואם נמשיך בזה כל הבית יבער.

ואז יש את האפשרות השלישית, להילחם בזה. לנסות בכוח להפסיק להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. אבל גם כאן, כמו בשתי האפשרויות הקודמות, זה בדרך כלל רק מתחזק. אפשר לראות בזה כמעט כלל, כשאנחנו נלחמים במה שקורה בתוכנו, אנחנו נכנסים לתסבוכת יותר גדולה.

ההחזקה תימשך כל עוד משהו בנו עדיין נאחז בחוויה הפנימית הלא נעימה.

הדבר היחיד שבאמת עובד, זה לקחת צעד אחורה ולתת לזה להיות בדיוק כמו שזה. בלי לנסות לתקן, בלי לנסות להזיז, בלי לנסות לנהל את זה. המקום הזה, שנקרא במסורות הבודהיסטית דרך האמצע, הוא המקום שבו הדברים מתחילים להשתחרר.

נשארים עם החוויה כמו שהיא. לא בורחים, לא מזינים, לא נלחמים. רק יודעים אותה. בסופו של דבר זה תחושות בגוף ומחשבות במיינד. וכשאנחנו רואים את זה מעמדת המתבונן, כמו בתהליך מדיטטיבי, הרבה פעמים משהו מתחיל לדעוך, ומה שכואב מתחיל לאבד כוח, ומתבהרת גם הדרך להמשיך.

השחרור הוא לא באמת פעולה. הוא תוצאה של תנאים.

וכדי שהתנאים האלה יקרו, צריך להסכים להיות עם מה שבאמת קורה בחוויה שלנו, גם אם זה לא נעים. להפסיק לברוח, להפסיק לחפש אשמים בחוץ, ולהישאר עם החוויה. זה לא תמיד נוח, ולפעמים זה אפילו כואב.

האגו שלנו לא אוהב את זה. זה מפגיש אותנו עם חולשות, עם כאב,ים עם זה שאנחנו לא באמת מושלמים כמו שאולי חשבנו.

אבל זו דרך שבאמת מובילה לשחרור אמיתי.