למה אנשים שמנסים לרצות את כולם מקבלים את ההפך, ואיך מדיטציה יכולה לשנות את זה

אנשים שמנסים הכל כדי שיאהבו אותם, לרוב מקבלים בדיוק את ההפך. ולא פעם הם ישקיעו מאמץ רב יותר מאנשים שהנטייה הזאת לא חזקה אצלם, אבל דווקא אצלם, ככל שהם מנסים, זה לא באמת מצליח.

מישהו שהוא מרצה יכול להראות במבט ראשון כאדם שהוא פשוט נחמד, אדיב וטוב לב, מישהו שנוח להיות איתו והוא באמת קשוב. אבל כאשר מסתכלים לעומק, זה ברוב המקרים לא מגיע ממקום אותנטי של להיות קשוב לסביבה, אלא למעשה זה יותר כמו אסטרטגיה של שליטה בסביבה שמרגישה לא בטוחה.

האסטרטגיה הזאת כמעט תמיד נלמדה בעבר, לרוב בילדות. במקום שילד/ה למד/ה שלהתבטא בצורה אותנטית זה יכול להיות לא בטוח. כי אולי מישהו יכעס או ידחה אותו. אבל אם מחזיקים את הרצון בפנים ולא נותנים לו ביטוי, גם אם זה קצת לוחץ בבטן או מרגיש קצת לא נוח, ועם זה לא מתנגדים ולא שמים עמדה נגדית, אז אנחנו במקום יותר בטוח, ובמקום בטוח לא חווים כאב.

אם מסתכלים ממש לעומק, לפעמים אפשר לזהות איזה דפוס של כיווץ וחוסר נוחות. לפעמים המבט שמסתכל בעיניים הוא שם, אבל הוא לא משדר נוכחות שקטה, כאילו יש משהו מאחורי המבט שמתכווץ בפנים כמו מוכן לפעולה, מודע לסכנה אפשרית. הגוף משדר איזה סוג של דריכות ויש משהו בתחושה הכללית שמרגיש קצת מוחזק בגוף ובנשימה. וזה לרוב לא תוצר של הסיטואציה עצמה, אלא משהו שנלמד בילדות והפך לדפוס התגוננות קבוע.

הדפוסים האלה הם גם מנטליים מחשבתיים, והם גם מתבטאים בצורה שהגוף מבטא את עצמו ובמערכת העצבים. זה יכול להתבטא בדרכים שונות, לפעמים בו זמנית. קצב הנשימה משתנה, יש כיווץ עדין בחזה או בבטן כשמישהו לא מרוצה, המבט מתכוונן לפי הסיטואציה, טונוס השרירים מגיב לפני שהמחשבה בכלל עיבדה מה קרה, הגוף מגיב לפני שהמוח מבין. ולפעמים זה מורגש כאיזה עירנות עדינה וקצת מכווצת שלא הולכת, תחושה שצריך להיות מוכן, גם כשאין שום סכנה אמיתית.

אני רואה את הדפוס הזה חוזר שוב ושוב עם אנשים שמגיעים אלי למפגשי התמקדות ושיעורי מדיטציה, וזה אחד החסמים הכי חזקים שעוצרים אנשים ממקומות תקועים.

הדבר שקורה כאן הוא שהמרצה חושב שהוא עושה את הדבר הנכון ומייצר מערכת יחסים בריאה, משהו בסגנון שאם כולם מקבלים אותי ואין חיכוך אז הכל בסדר. אבל בפועל, לא פעם, הוא משיג בדיוק את ההפך. אדם שמחובר לעצמו ירגיש שיש משהו מלאכותי, ומכאן תהיה תחושה שאי אפשר ממש לתקשר ברמה של כנות. אנשים פחות סומכים על מי שמקרין משהו מוסתר או מתגונן, גם אם הם לא יודעים להסביר למה.

כאשר אדם פועל באופן אותנטי ומחובר לעצמו, כמעט בלתי נמנע שיעלו לפעמים חיכוכים וחוסר הסכמה. ובבסיס של התחושה הזאת יכול לעמוד הפחד, לא אוהבים אותי, אני דחוי. וזה יכול להרגיש לא נוח או אפילו מסוכן.

אבל כאן נמצאת גם נקודת המפתח לשינוי.

כשאנחנו מזהים שיש בנו רצון אותנטי, ובמקביל יש מקום שמרגיש פחד, אפשר לתת מקום לשניהם. הפחד הוא לא האויב, הוא מנסה להגן עלינו. ואפשר להיות מודעים אליו בלי מלחמה, ועם זאת לבחור לפעול לפי מה שאנחנו באמת מאמינים בו.

בתרגולי מדיטציה מבוססי מיינדפולנס ועבודה סומטית אנחנו לומדים לנוע בתוך המצבים האלה, לשבת עם הפחד בלי שהוא מכתיב את הפעולה. בפוסט הבא אני ארחיב על הכלים הספציפיים שעושים את זה אפשרי.

אם אתה מזהה את זה בעצמך ורוצה לעבוד עם זה, אפשר לשלוח לי הודעה.