כשאפירמיישנס פוגעים במקום לעזור

השימוש ב affirmations הפך להיות חלק בלתי נפרד מלא מעט שיטות תרגול וטיפול.

לפי ההבנה שלי, שימוש ב affirmations יכול לפעמים להיות בעל ערך, אבל כשמשתמשים בו בצורה לא מדויקת הוא עלול ליצור אפקט הפוך ממה שהתכוונו אליו.

אני לא כותב את זה כפוסט נגד affirmations (באופן אישי בעבודה שלי אני לא משתמש בזה), אלא כניסיון לדייק מתי ולמה זה עובד, ומתי זה מתחיל לעבוד נגדנו.

בפוסט הזה אני אנסה לנתח את התהליכים הפנימיים שקורים בשימוש בהצהרות פנימיות מכוונות, במיוחד כשאנחנו משתמשים בהן בצורה לא נכונה.

כאשר אנחנו משתמשים בהצהרות פנימיות, ברוב המקרים זה בא כדי לשנות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו, או כדרך לשנות מצב שקורה לנו בחיים.

התפיסה הבסיסית לרוב באפירמיישנס היא שעל ידי אמירה של מה שאנחנו רוצים שיקרה, אנחנו נוכל ליצור מצב פנימי שיוביל אותנו החוצה מתוך אותו מקום פנימי או חיצוני שאנחנו מרגישים שהוא לא מיטיב איתנו, וליצור לנו מציאות חדשה.

לדוגמה, אנשים עם ערך עצמי נמוך לעיתים חוזרים על משפטים כמו

יש לי ערך עצמי גבוה, אני שווה, אני בעל ערך בכל מצב וכו.

ולא פעם הם גם ישימו לעצמם תזכורות יומיומיות ליד המיטה, על המקרר, או במקומות קבועים, כדי לחזור לזה שוב ושוב.

אני אנסה להסתכל על זה דרך גישת ההתמקדות והמיינדפולנס שאני מתעסק בהם.

אני אקח כדוגמה מצב של חוסר ביטחון, אבל בבסיס אפשר להכיל את התפיסה הזאת על כל אמונה פנימית שנטועה בנו. (בעולם הבודהיסטי הקלאסי קוראים להתנייה כזאת סמסקרה).

כאשר יש לנו מקום של חוסר ביטחון עצמי, יש בדרך כלל זרם מחשבות, וגם תחושות גוף שמאפיינות את המקום הזה.

לרוב, אם אנחנו לא מתרגלים מדיטציה או לא מכירים תהליכים של מיינדפולנס, תהיה גם הזדהות עם החוויה הפנימית, ואמונה שאנחנו באמת כאלה, שזה באמת מי שאנחנו.

בשלב הזה התפיסה המגבילה מוטמעת במערכת שלנו, גוף ותודעה, ולפעמים גם ממש במערכת העצבים.

החוויה הזאת מרגישה מוכרת ורגילה, כי היא התנייה שחוזרת שוב ושוב כשמצבים מבחוץ מפעילים אותה. לפעמים זה יושב שם שנים, ולפעמים מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. זה נהיה מין תחושה מאוד מוכרת, משהו שנתפס כחלק ממי שאנחנו.

כאן נכנסת נקודה מעניינת, אפשר לבחור affirmations שנשמעים נכונים ובריאים, אבל הם עדיין מרגישים כמו נטע זר.

ברמת המילים והסיפור הפנימי זה יכול להישמע מצוין, אבל ברמת התחושה בגוף וברמת ההתניות העמוקות משהו בפנים עדיין לא מסתדר עם זה.

ואז, כשאנחנו חוזרים שוב ושוב על משהו שלא באמת מחובר עדיין לחוויה, לפעמים קורה שהחלק שלא מאמין לזה מתחיל לעלות חזק יותר ויותר.

הוא יכול לעלות גם כמחשבות וגם כתחושות בגוף. במילים של התמקדות, ה felt sense של חוסר הערך נעשה נוכח יותר ויותר, וזה נוטה להתבטא דרך הרובד התחושתי, הרגשי והמנטלי.

בשפה הבודהיסטית אפשר לראות כאן תהליך שנקרא פפנצ׳ה, תהליך מנטלי של הסתעפות שלפעמים מקבל גם ביטוי סומטי, ותופס יותר ויותר נפח פנימי.

ולפעמים, ככל שנגיד יותר יש לי ערך, אני שווה, החלק שמתנגד לזה יעלה יותר להכרה ויתבטא חזק יותר. הניסיון לדחוף החוצה משהו שבפועל מעלה אותו חזרה, לפעמים אפילו בעוצמה שהולכת וגוברת.

התהליך הזה מחריף במיוחד כשאנחנו מנסים לדחוק ולהעלים את החלק שאנחנו לא רוצים לפגוש, ומנסים להתרכז רק במקום שאנחנו רוצים לפתח.

מה שאנחנו מנסים להתעלם ממנו נוטה לחזור, ולפעמים עם יותר כוח.

מאבק פנימי כלפי חלקים בתוכנו, גם אם הכוונה טובה, הרבה פעמים מייצר עוד סבל.

דרך שיטות מבוססות מודעות סומטית כמו התמקדות ומיינדפולנס, יש כלים לעבוד עם מה שעולה מבפנים ונוכח בחוויה שלנו. כלים שמבוססים על הקשבה לחלק שמרגיש חסר ערך, על מגע עדין איתו, לפעמים מתוך הבנה שהוא רק רוצה לשמור עלינו.

ומתוך המגע הזה, לפעמים משהו זז ונוצר carrying forward, תנועה קדימה שמגיעה מבפנים ולא מהדבקה של משפט מבחוץ.

גם בעולם של הבודהיזם, ההכוונה היא לעבוד עם מה שיש ולהבין אותו מתוך ראיית עומק, ולא לנסות לייצר מציאות אלטרנטיבית. אני חושב שכאן גם הגישה הטיפולית של ההתמקדות וגם הגישה הבודהיסטית הקלאסית רואות את זה די באותה צורה.

אני מאמין שאנחנו יכולים להתקדם מתוך המקום שאנחנו נמצאים בו. לא תמיד חזרה על משפטים, גם אם הם יפים ונכונים, מייצרת שינוי כשלעצמה, אם הגוף והחוויה עדיין במקום אחר.