מלכודות רוחניות
אני חושב שבתרגול רוחני יש כמה תחנות מעבר שמתרגל עלול להיתקע בהן. זאת שאני רוצה לכתוב עליה היום היא זאת שהכי שכיחה אצל מתרגלים שכבר עשו כברת דרך, ומאוד נפוצה גם בעולם של הוודאנטה וגם של הטנטרה. אני מתכוון למקום של מודעות טהורה, מה זה בעצם אומר?
המתרגל המתחיל לרוב נמצא בשלבים הראשונים באיזה סוג של מלחמה בתוך התרגול. הוא מתקשה לבנות ריכוז, המיינד שלו עף לכל הכיוונים בזמן תרגול מדיטציה, לא פעם יעלו לו קשיים רגשיים ופיזיים במהלך התרגול, וזה מאוד יכול להרגיש כמו לטבוע בים.
אם הוא ממשיך עם העבודה ולא נופל בשלבים הקשים, לאט לאט הוא מתחיל לבנות ריכוז וקשיבות, וכשאלו מתחזקים יותר קל להתמודד עם החוויה הפנימית. כלומר רגש קשה שעולה זה לא נוק אאוט שצריך להפסיק את התרגול בגללו, אלא מובן כמקום לא נעים שאם משתמשים בכלים הנכונים כשהוא עולה, זה משהו שאפשר לעבוד איתו.
וככל שמתרגל מתרגל יותר, גם הקשיים הם כבר לא ממש מפחידים. מהמקום של נוכחות יציבה כבר עולה ההבנה שמגיעה מהניסיון, שלא משנה מה הדבר שעולה הוא למעשה תחושות בגוף ומחשבות שעולות במיינד, וממקום של יציבות זה לא יותר מעוד אפיזודה חולפת.
נגיד שחברה של מישהו עזבה אותו, וביום רגיל הוא היה הולך לשקוע באכילה רגשית או בתוך הנייד, או מוציא עליה את העצבים. למתרגל המנוסה פשוט יש גישה אחרת לפגוש את כל זה.
הוא יודע שזה לא נעים, אבל גם אם המיינד שלו אומר שצריך לתקן משהו בחוץ, הוא יודע שזה רק מיינד, ועם המיינד יש תחושות. ואז הבעיה היא לא שחברה שלי עזבה אותי, אלא שיש בי זרם מחשבות פנימי שאומר שיש בעיה בעולם, ויש איזו חוויה סומטית שמתלווה לכל זה. ואז הוא יושב עם כל הדבר הזה ורק נשאר במקום של המתבונן, זה אותו מהלך שעושים בעבודה מבוססת מיינדפולנס והתמקדות.
ועכשיו אני חוזר למלכודת שדיברתי עליה בהתחלה. כשאדם הגיע כבר לשלב הזה, לפחות לחלק מהמתרגלים יש גישה קצת יותר פתוחה למודעות טהורה. כלומר הוא יכול לצלול פנימה לתוך תחושת הסובייקט הפנימי חסר הגבולות, ויש שם שקט שאין בו את כל הבעיות שבעולם. ואחד הדברים שקורים הוא שהרבה מתרגלים בשלב הזה מאמינים שהם מוארים, ויש מתרגלים שפשוט יושבים לתוך השקט הזה ונוטשים בכל תרגול את המרחב שבו התודעה עובדת, שזה הגוף.
השקט כשלעצמו הוא לא בעיה, אבל הוא רק חצי דרך (המודעות עצמה מכילה הכל, מה שתוקע זה כשהשקט נהיה מקום שבורחים אליו). כשחוזרים חזרה לחוויה הסומטית לפעמים היא לא נעימה, ולמתרגל בשלב הזה יש לפעמים איזה סוג של אגו קטן שמנסה לכוון את התנועה יותר ויותר לעומק לתוך השקט.
זה לא באמת מקום של התמסרות, זה לרוב יותר מקום של נסיגה והימנעות. ואם עושים את זה הרבה, זה יכול להיות מיומנות שמאפשרת לנו לברוח מכל מה שקורה במרחב הפנימי שלנו, זה אחד הסוגים של ספיריצ'ואל בייפאס.
השלב הבא הוא חשוב. כשאנחנו נמצאים בתוך השקט ואז עולה משהו לא נעים, כמו החברה שנעלמה או הכלב המעצבן של השכן שלא מפסיק לנבוח, זה הזמן לחזור לתוך החוויה הסומטית שנמצאת בתוך המציאות שלנו.
אבל זה לא לחזור סתם. זה מתוך המקום של המוחלט, להרפות ולאפשר לחוויה הסומטית להיות כמו שהיא בתוך המודעות, בלי לנסות לשאוב את עצמנו החוצה. זה המקום שבו המיינד עובר באמת תהליכי עיבוד , להישאר עם התחושה בגוף מתוך מקום יציב ולתת לה את הזמן שלה מתוך המקום של הדממה.
ואז לרוב מבינים שיש עוד הרבה מאוד עבודה, אבל העבודה מגיעה מרובד אחר. זה לא עבודה פסיכולוגית סטנדרטית, זו העבודה של לזהות את המוחלט ומשם לחזור חזרה לתוך המימד האנושי, שקורה במיוחד בחוויה הסומטית, ולהיות איתו כאשר המודעות יציבה ונוכחת.
כשאתה יוצא מהשקט ופוגש משהו לא נעים, אתה נשאר איתו או בורח חזרה לשקט?
תגובות